אז את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?

אז את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?

שמעתם פעם שאלה דבילית יותר מזו? מה הסיפור, אנחנו אמורים לבחור? לא שמעתם על גם זה, וגם זה (ובמטא צרפתי - גם אירו אירופי)? הצוציק הקטן שאליו מופנית השאלה בדרך כלל נראה מבחוץ די מבולבל. כרגיל בשאלות כאלו, מאותו רגע שהשאלה יצאה לאוויר, הרי היא תלויה שם.
ברגע הזה אפשר לראות את העולל עוצר לרגע ומסתכל על השואל במבט המום. השואל מצידו מבין את הבלתי נמנע – אה הא! אתגרתי אותו כמו שצריך, את הצוציק הזה. הרי לך דילמה! מזל שאני פה, בזכותי הילד ילמד לחשוב! בעוד השואל מתנפח מגאווה כאילו המציא כרגע את פרדוקס ראסל לקבוצות, הילד חושב על דבר אחד בלבד – מי זה האידיוט הזה, ומה הוא רוצה ממני?

בעולם מושלם, אף אחד לא צריך לבחור בין טוב לטוב ובין רע לרע. בעולם מושלם, הטוב הוא טוב, והרע הוא רע. הבעיה היא, כידוע, שהחיים לא הוגנים. לפעמים הטוב מתנגש בטוב אחר, והתוצאה בדרך כלל עגומה. לעיתים רחוקות אפשר אפילו לדעת מראש שהטוב הולך להתנגש בטוב אחר. רק בימים נדירים רואים את שני האקדוחנים הטובים עומדים זה מול זה באבק הרחוב הראשי, וההכרה הברורה נוחתת עלינו הצופים - משהו רע הולך להתרחש. שניהם טובים אבל עוד מעט רק אחד ישאר לעמוד. בעוד רגע התהילה תהיה בצד אחד, והבכי בצד השני. באותם ימים נוראים השאלה תלויה מולנו באוויר ואנחנו המומים מולה כמו אותו ילד קטן. מה אנחנו רוצים שיקרה? איזה צד יתבשם בתהילתו ואיזה יקבור את מתיו? אז מה לענות לדוד? את מי אני אוהב יותר, את אבא או את אמא?

אכן, קשים מנשוא הם אותם ימים, אבל לפעמים צריך להחליט. לא יודע מה אתכם, אבל אני? אני תמיד מרגיש שהעצב בצד המפסיד יהיה גדול מהשמחה בצד המנצח. מצד שני אלו החיים, אז קיבינימאט. גאד דאם, אני אומר. העיקר שיהיה קרב טוב. ומה איתכם? מה אתם אומרים?



מקסיקו או ארגנטינה?



אז כן, הבלוג חזר. לפחות כרגע, אולי ליותר. איך לכתוב על הטיול (או לפחות ברוח הטיול) ולהשאר מחובר לכאן ועכשיו? לא יודע. חשבתי על זה קצת ופתאום נפל עלי המשחק הזה.

את כל מה שיש לי להגיד עכשיו כבר אמרו - שכדורגל זה החיים, ואולי המשחק אפילו גדול מהחיים. לא יודע, ההתלהבות רחוקה ממני, אבל רוח המונדיאל היא אחרת, אפילו בעיני. הנבחרות, הצבעים, הדגלים – כל הגאווה הלאומית מזוקקת לטורניר אחד.

אז מקסיקו או ארגנטינה? במקסיקו היינו שותפים להתלהבות במוקדמות כשהנבחרת עלתה למונדיאל, ואפילו ראינו אותם בטלוויזיה מנצחים את הולנד. חוץ מהחגיגה ההמונית ביום העצמאות המקסיקני, בכל הטיול לא ראיתי כל כך הרבה מקסיקנים ברחוב. השמחה, בכל אופן, היתה יותר גבוהה ביום הנצחון בכדורגל. שמחה המונית וספונטנית, שהתערבבה מיד עם האושר הפשוט שהחופש הזה השרה עלינו.

מצד שני, ואמוס ארחנטינה! בשום מקום לא הרגשנו כל כך בבית. לחזור לדבר ספרדית אחרי הפורטוגזית הברזילאית (פוי!), וההרגשה הזו של "בבית" כל כך רחוק מהבית, איך אפשר שלא לפרגן לארגנטינאים האלו, שאכלו כל כך הרבה דרעק בשנים האחרונות ובכל זאת נשארו מקסימים, נעימים, יפים ומתוחכמים?

לא צריך לספר לכם על הכדורגל של שתי המדינות. גם כי הכל כבר נכתב, גם כי זה לא מעניין אף אחד וגם כי אני לא מבין בזה כלום. אם בכל זאת צריך לבחור – המוח אומר ארגנטינה. בכל זאת, אם מתישהו זה צריך לקרות, זה צריך לקרות עכשיו. ובכלל, אם הם לא ינצחו את ברזיל, מי כבר יעשה את זה? גרמניה? תודה רבה באמת. למרבה המזל, אני לא צריך לשבור את הראש. אני? מה אני מבין בכדורגל? אני בעד אנגליה.